עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הלאה
16/10/2017 09:19
דניאלה
זה בכלל לא עניין שביני לבינך, זה רק במקרה שנפגשנו, הסחת דעת.
"את יודעת, אמרתי בהתרסה, לא ביקשתי ממך חתונה, ככה שלא ברור לי למה את מזדיינת איתי כאילו אנחנו זוג נשוי." גומרת, הולכת, שוכחת, פותחת, סוגרת, נפתחת, נטרקת על ספה בחלל הסמוך. יש גבול כמה עצובה אישה אחת יכולה להיות, אז הסחת דעת או לא...  היא מתפתלת לכיווני, עיטורי עורה החלק מהפנטים אותי אליה, מושכת אותי מעליה. נראה לי שאין מספיק צמחים בעולם כדי להפיל את הביצורים שבנתה, ולא הסטינג ולא הטיימינג ישנו את המקצב של הריקוד משחית הנפשות הזה שהיא רוקדת על עמוד השדרה שלי. 
"קחי אותי לשם" והיא מתפשטת בתוכי כמו ארס, כמו נוזל חם, מבעיר, ששורף אותי עד הקצוות, מגרד את תחתית תהומות התשוקה שלי, להתמסר, להתמסטל, להתפכח, להתראות נעורים, שלום אהבה.  
תיכף אמשיך הלאה.
0 תגובות
גלים
15/10/2017 13:48
דניאלה
היא מגלגלת עצמה אלי. עלי.  הגוף שלי נוקשה מכף רגל עד ראש, המחשבות שלי חותכות אותי מבפנים, כאילו מבקשות להתיק את כולי מהזרות הזו. הקירבה אליה, (אוף כמה זה טוב כשהיא קרובה... וכשזה שזה טוב, זה ה כ י טוב שיש)  גורמת למולקולות שאני לשנות את הפרישּה שלהם במרחב ולנוח. שוב אני במצב צבירה נוזלי. נורית מחלחלת לתוך הסדק הפואטי שתמיד נפער בתוכי כשאני לצידה.  
עוד לא הגיע זמנך להיכנע ולהתמסר לתנועת הצונאמי שגואה סביבך? גל ריח של בצק הופך ללחם על אש מדורה מגיע אלי. ממסטל, מגרה, מרגיע אותי לשניה, וגם הוא (!) אפילו הוא לא מצליח להסיח את דעתי מהמחשבה שאילו רק היא היתה מרגישה 
נאהבת פעם אחת בלי להרגיש אשמה כל כך,
לא היתי כולי פחד עכשיו.
 
0 תגובות
שלח לי שקט בין כוכבי
14/10/2017 11:45
דניאלה
אנחנו נפרשים על הרצפה, נורית מדברת אלי בנשימות קצובות, מגלות את הפריטה העדינה של הציפור שאצלה בפנים.
אני מנסה להקשיב לה וכל מה שמציף אותי זה שקט ועוד שקט ועוד שקט ולא שקט לי מבפנים. הלוואי שהיתה הולכת כמו שהכריזה. לרגעים נדמה שאי אפשר להאמין לשומדבר ממה שהיא אומרת, הכל הפוך על הפוך, הכל מכוסה באינספור מתווכים. הבירוקרטיה הפנימית שלה ניצבת מולי, סבוכה ומסועפת ואני בחיפוש מתמיד אחרי מאכר בדמות פיתוי, שיוכל לקצר לי את הדרך.
השוטטות בין חלליה הפנימיים, מעייפת אותי, תיכף ייגמר לי הכוח.

0 תגובות
חללים גדולים
13/10/2017 15:04
דניאלה
אנחנו נוסעים לטייל.
נורית אומרת שהיא זקוקה למרחבים כדי לגמור.
נענתי בתקווה שהסֶטִינְג שתכננתי לנו יהיה לשביעות רצונה.
המונית חונה תחת הבית שלה, ברקע מתנגנים סלסולים לבקשתי,
שיכניסו אותה לאוירה.
אחרי המתנה ארוכה (אוף, איזו המתנה ארוכה. זה תמיד מרגיש כמו נצח לחכות)
היא יוצאת, חפה ממטלטלים, נכנסת למונית בשקט ונוסעים.
לכל אורך הים שתיקה, המונית מטפסת לאיטה במעלה ההר, משקיפה לעבר הפיורד הקסום שעדיין ממלא את כולי כמיהה.
המדבר נפתח ואני מנסה להתקרב אליה מבלי לזוז. 
אחרי שאסיים אני הולכת.
בקושי הצלחתי לבלוע את הסכין שנזרקה לעברי ולחשתי "כרצונך". 
עם כל פניה נדמה לי שהיא מתקרבת אלי, וכמו הדרך היא מתיישרת מיד. כעבור שעה הגענו. היא מסמנת לי שהנהג יחכה מחוץ לדלת. הנהנתי בהסכמה.
לקחתי אותה יד ביד, דלת נפתחת, חולצת נעליים. דלת נפתחת, מורידה חולצה. דלת נפתחת, פושטת מכנסים. דלת נפתחת, היא מחלצת אותי מפקקיי שלי ומושכת אותי למרכז החלל, על רצפת הפרקט, סוף סוף היא מרגישה נינוחה.
תדברי אלי, ביקשתי בזהירות. היא גונחת את עוד אחת מהגניחות האלה שמטריפות לי ת'דעת ומתרגשת לי לתוך האוזן כמה שאני שונאת לחכות.
כרוכים במרכז החלל הענק הזה, תקרה גבוהה, קרן שמש מציירת מלבנים צרים של אור, מדגישים את הקונטור של הארכיטיפ המופלא הזה שיש לי בין הידיים. אנחנו צוללים לתוך החלל הפנימי שלי, שלה, שלנו, מחפשים דרך חדשה להתוודע למקומות מסתור.
קולות פכפוך המים  הזורמים סביבנו כמו קוראים לי. תנועה רכה וגילגול. מי למעלה, מי למטה, עולמי מסתחרר מעלי למראה עיני הלילה שלה מתבהרות, מריקות מעליי, נוצצות, חודרות, בולעות, טורפות, נוגעות. קצות השיער שלי טובלות במים, רעד עובר בי, נורית נרעדת מעלי.

0 תגובות
88:88 שיעמום
13/10/2017 01:10
דניאלה
יש בי פחד מלבד, מלסוע.
זה כל מה שהצלחתי לומר בתום דקות ארוכות של שקט
אחרי שהיא לחשה לי באוזן, בעוד גופה עוטה עליה, לוחץ שד אל ירך אל כתף
אין סיבה להתבייש לדבר אלי. 
נורית מבקשת שאדבר אליה מתוקות מתוקות, ליחשושי מילים של אהבה
של רוך, תשוקה, של זימה, שמעליה, שמעלי, שבינינו, שכאן ועכשיו.

זה לא שיש בי שקט, הוא נותר במרווח הקטן שבינינו
כשאנחנו שוכבים ערומים, שד אל ירך אל כתף, מקשיבים לצלילי המנועים 
של מכונת הזמן, עוד רגע תתריע שהגיעה העת לחזור.


0 תגובות
מעברים
12/10/2017 19:25
דניאלה
יש בך פחד, היא אומרת לי,
לבדוק מה שלומך
כאילו אם תישאל השאלה
יעלה הצורך ב א מ ת לומר מה עניינים.
ואז תהיה החובה להגיב או לבחור.
אני בכלל לא רוצה לעבור לארץ אחרת,
אני רק שומרת על כרוניקה של תנועה
כדי שלא ארגיש שאני תקועה בחיים האלה, 
שהם פשוט לא כמו שאני רוצה.
כשאני לא בתזוזה, את כל הקצוות שלי אני מרגישה
ואז כל דבר לא נוח
איך שאני עומדת, יושבת, אוכלת, חושבת, מזדיינת, מנגנת
אז אני מתקדמת לעבר.

אנחנו עבריים.

לא באמת, היא לוחשת, אנחנו בוכים בגשם.

0 תגובות
שיר לקיטון
10/10/2017 00:18
דניאלה
היא רוצה שאכתוב עליה שיר
או סיפור.
המילים מטפטפות ממני, אחת אחת, 
מכתימות את הדף, מערבבות משפטים,
והיא כלואה בין השורות.

האותיות לובשות צורה אחרת על הדף
פורחות ממני והלאה
מחליפות בינך 
לבינה.

עדיין יש שקט, היא לוחשת
כשאנחנו ערומים, המיטה הזו קטנה מדי בשביל שנינו. 

יש פחות ופחות לומר על יותר ויותר.


 

0 תגובות
פתיחות
08/10/2017 20:43
דניאלה
נורית לוחשת לי באוזן
שעל כל דקה שעוברת עד שהיא פוסקת רגליים
עובר חודש עד שנפתח לה הלב,
שחזור מהיר מזכיר שעברו בערך שבע שנים
זה מרגיש כמו אתמול
ואם בקרוב לא תתפוצץ הבועת סבון הזו שמרחפת סביבה
כנראה שאתפוצץ  בתוכה
ואז, או אז.
הג'ינס נמתח לתוכי,
באזניי
מתוקות מתוקות, 
לחישות. 
ושוב המבט הזה
מתמסר, חולה, מכוון, מסומם, מתכוון, מזדמן, מתקפל 
שולח אותי אל אי שקט.
0 תגובות
ערה
07/10/2017 18:18
דניאלה
כשנורית מתעוררת, 
פוקחת עיניים
עם מבט ציפור הלילה הזה שלה
כולו רצינות וכוונה
היא רוכנת מעלי,
מיומנת
כמו זיקית.
אני בתוכה
והיא מבקשת לחדור אלי
עמוק, שתרגיש עטופה בכולי
זולגת לתוכי
זו הרגשה מוכרת 
היא לוחשת
כמו בית.

עורי שלי מאיר אותי 
באור אחר
מוכתם, מחוספס, מותח, מעקצץ 
בוער בקצוות
זו תחושה  מוכרת
של אי 
של שקט.

0 תגובות
לקחת דף ונייר
26/09/2017 00:18
דניאלה
היה את היום הזה שדיברנו על לאונרד כהן ואני אמרתי
שהשירים שלו מדכאים אותי למוות
ואתה שירבבת 'כבר הבנתי שאת מתרחקת מכל מה שמדכא אותי'
רציתי לענות איזו תשובה אינטילגנטית עם הסבר מנומק 
על למה זה שהוא לא עוטף את זה במורבידיות מפחיד אותי למוות
ושזה רק כל הרגש הזה, צף שם 
שלא כמו פיג'יי או ניק
זה סבל עירום.

וכל הפורנו הרגשי הזה באמת גדול עלי.

ורגע אחרי, או לפני
(איך בכלל אפשר לזכור את כל זה?)
אתה נמצא בתוכי 
מבקש לחדור לי לתוך הנשמה
ותחתינו אדמת כורכר מתפוררת.

שוב אני אורחת לרגע
שולחת מבטים חטופים לכתב היד 
ששכחתי כמה הוא מוכר לי
מרוח על ניירות הפקס
כמו ממכונת צילום ישנה בספרייה.
אותו כתב יד שהיתי מציצה עליו,
דרך חלון בית המרקחת 
מנסה לדלות פנינים
מתמוגגת על הקוביזם המעוטר הזה 
שצנח לו על דף 
דיו נמרחת על נטול עץ
שוב אני אורחת לרגע.

העיניים שלי תרות אחרי משמעות בין שורות בלעז
מנסות למקם את המילים על הספקטרום הצר שלי בעולמו.


הלכתי את כל הדרך לפורטוגל 
מטפסת על גבעות כורכר בין עלי הטיון הדביקים
בשביל הכרה. 
כעת, שהקרקע של הפרידה יציבה תחת רגליי
יש לי פנאי להתבונן בהשתקפות ג'ו-הארי
בשלולית מתייבשת של גשם ראשון.

קצת נשבר לי, במסגרת 50 דקות מתוך שעה עגולה,
מלשמוע עוד אחד שאומר לי 'אני אשמור עליך' 
ואני כותבת שבחיים האלה צריך לדעת את מי להציל.


 



0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »