עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
חלוקה הוגנת
18/02/2018 09:19
דניאלה
נורית עומדת מול המראה ומודדת עם העין כמה גדלו השדיים שלה.מאז ומתמיד היא חלמה על ילד ג'ינג'י או ילדה, עם עיניים קטנות מצחוק.
"לפי העין נראה שאנחנו מתקדמים בקצב" היא אומרת ושובל הסרקזם הצורב הזה נשרך אחריה, צולף לי בקצה העין. היא עוטפת את שד ימין עם אצבעותיה, אמה פוגשת אגודל, נוגעים בקושי, "עוד קצת והם יתמלאו מחדש  וכבר לא ארגיש את החללים הריקים שנותרו מהפעם הקודמת" אני נזכר בסיפור שאחרי,  גם אז לא היתי, כמו עכשיו כשהיא מספרת לי, מנסה להפוך את הגדילה הזאת למשהו שהיא לא. הרי עוד דקה וחצי היא שוב תיעלם, אני אעבור לילה ועוד לילה ועוד לילה ועוד לילה עד שזה ינוח ותניח היא לי במחשבות, אולי, ותופיע רק פעם ביומיים או שלושה, כמו הדיו המודפסת על חשבונית שדוהה לה במשך שבע שנים תמימות יותר או פחות, היא תישכח. אני מנסה לומר לה משהו, שינחית אותה למה שזה באמת, שתדבר על זה שגדל לה ברחם, צחוק הגורל. יש גדילה, ויש צחוק, ויש עיניים קטנות וגם צבע ג'ינג'י, כל מה שנשאר לי להגיד לה זה 'בואי לים, נתגלגל על החוף, כמו אז באוסטרליה, כשעוד בערנו עירומים." נורית עוצרת, כמו הקיצה לתוך ההרגשה של כמה מיוחדת היא היתה עבורי, השפתיים שלה מתכהות, כמו אז, שהרגשתי אותי לא יכול יותר להתגעגע.
0 תגובות
שורה שניה מול הרוח
16/02/2018 06:50
דניאלה
נכנסת למיטה ולוחשת לך באוזן 'אבידן כותב רק על אהבה וגם הוא, כותב בשביל להתייסר פעם ועוד פעם ומבקש לשכנע שזאת אהבה ולא סתם חור ענק בבטן שאי אפשר לסגור, עובר אחת אחרי השניה וטוען למפגשים עם אנשים מיוחדים שישארו לתקופות של חיים או פרקי אבות או פורקן אימהות או פירוק ילדות נשכחת. ואולי גם אני כמותו מפרקת את הרגעים האלה אחד אחד, לכדי תיבות של ארבע שמיניות של נשימות שמיימיות, לכדי אינטימיות ממשית שבאה והולכת ולעיתים קרובות נראית כאילו היא לא בת השגה או המשגה. המשגה, המשגת הקירבה. כל מה שעולה לי זה הדהוד הסאודאד, עצב לא מתוק של כמיהה, כמעט כיסופים, כמעט דתי.' אתה כמעט נרדם, ואני ממשיכה עם תפילות יום השלישי שלי, מבקשת כי טוב, פעמיים, פעם לי ועוד פעם לי, זו כרוניקה של התחשבות. ובמי בכלל עוד נשאר להתחשב בתוך החדר החשוך הזה, שפעם בחודש רואים ממנו זוהר ירח מלא מתרוקן לכדי חצי ממה שהוא ואני ואנחנו. מילים מילים, נשפכות על דף, מתמרות לכדי נוזל ריחני משכר ומשקר לי, ימים כלילות חסרי משמעות. מילים מילים, זורמות באפיקי הנהרות הרחבים של המיטה הריקה הזאת. 
0 תגובות
בסוף המדבר
03/02/2018 18:07
דניאלה
"מוטב אם היית מת, אז לא הייתי צריכה להמשיך ולחיות עם הידיעה הזו שעזבתי. יכולתי לחיות את שארית חיי על אדי האתוס של היעדרך הכפוי. הייתי מדברת עליך בגעגוע אין קץ, לוחשת את שמך בלב ואומרת בקול 'המנוח אהב את הקפה שלו כך' או 'כמה טוב הוא ידע המנוח לתת מעצמו. מנוחי שלי'. לחלוחית קטנה היתה מציצה מקצה עיני השמאלית ונעצרת רק לפני המדרון התלול של הזיכרון. מוטב אם היית עוזב אתה, את העולם הזה שלי ולא משאיר אותי כך משתוקקת לזיכרון של ימי חסד, מחטטת בחדרי חדרים אחר רגעי שקט, כמו ביום ההוא שישבתי בקפה וחשבתי מחשבות שכפו את עצמן עלי, ביקשו להתנחל בקירבי ולהטמיע את ההכרה של מה שצריך לקרות עכשיו. שוב, כמו בכל הפעמים הקודמות אני מבינה שהרצון שלי מוביל אותי ולא אני אותו, אני בחיפוש כמעט היסטרי, מנסה להשלים את כל הנדרש מול הביורוקרטור הפנימי שלי כדי לשלוף נחמה בך או בנו. ואז שלום נכנס. הפסקול התחלף וזימזום שריכך לי ת'בוקר ההוא, הבטיח לי שבסוף המדבר יש ים. האמנתי לשיר ובאחת התמסרתי לו. לא לשלום, לרצון."
0 תגובות
בידוד
26/01/2018 08:19
דניאלה
אתה זורה אבקת סוכר טחונה דק דק, במעגלים  מסביבי. אני מתרגלת  קירבה עם זרים, מתרגלת זרות עם קרובים, ממיסה את המתאר הפנימי בליקוק חטוף כל איזה זמן. מתוק לי בפְנים. בחצות היום, כשאנחנו מותמרים לסיפורים נפרדים, אתה -או ההוא- מתרגל עוד פרק במסכת אבות, אני מסתובבת סביב עצמי בניסיון למצוא דרך מילוט מהקוקון הפרטי שלי, - קאמי רודף אותי, במוטות ומקשים, דף אחרי דף לכדי זרות מוחלטת- תחושת ריק בהיר עוטפת, כל הקצוות חשופים, זו כרוניקה של ניתוק. מתישהו, אני חושבת, אולי חולמת, כל זה יהפוך לנקטר סמיך עם ארומה של קינמון ורכות של שוּש. כמו מעגל הנהר הסגור שמקיף טירות בהן כלואות עאלק נסיכות -עאלק ניצולות, עאלק תציל אותי מעצמי-. זו כרוניקה של שיתוק. או פיקפוק. אני אף פעם לא לגמרי יודעת. טיפה ועוד טיפה, אני מריירת על אבקה לבנה. מתוק לי בפה ומטפסת בי בחילה. רחשים מקיצים אותי משינת בידודי, הוזה  מנגינת סיפורים של קירבה, פוקחת עיניים, רואה אותך מזדחל לתוך שלך.
-----------
0 תגובות
דימיונות
22/01/2018 19:19
דניאלה
נורית אומרת בשקט שהיא לא יודעת אם זה באמת. היא לא מצליחה להבדיל בין מה שיש לה בתוך הראש ומה שבלב ומה זה בכלל טקס ההבדלה הזה שהיא מבקשת לעשות אחת לשבוע.  עם עיניים נוצצות היא אומרת כמה היתה רוצה שמשהו כבר יתממש בחיים האלה, שתוכל להגיד לעצמה שהיא בור מים מתמלא וזה לא עוד סיבוב שבו שהכל נוזל לה בין האצבעות היא מספרת ואני מקשיב קשב רב, על מה שקורה לה בתוך המחשבות וזורם לה כל הדרך עד לקצוות בערוצי נהרות התשוקה שלה אלי. נורית מספרת שדווקא בימים שאין לה כוח והיא מוותרת לעצמה -או על עצמה- ונשכבת על ספה בהירה באמצע היום, מנסה להירדם ולהשכיח את חוסר החשק לעשות, דווקא אז מתעוררים כל החשקים שלה אלי. היא מתארת באוזניי את כל הגוונים שמלווים אותה בדימיון. אני קשוב, מנסה לרשום בראשי את כל הפרטים, כל מה שהיא חושקת חולמת אוהבת מפנטזת, בתקווה שיגיע הרגע ואדע להיות כמו שהיא חולמת אותי. נורית חולמת אותי מתמסר, מרוצה, מתענג. מפנטזת אותי נינוח ועדין וקשוח וחזק ומלא בתוכה. על ספה בהירה היא מושיבה אותי כמו ראיס, כמו סולטן, מקלפת מעליי קליפות של כל מה שלא רלוונטי לכרגע, מטיילת לאורכי במגע כמעט מתנצל על כמה שנעים לי מה שהיא עושה לי עכשיו. היא נוגעת בי, כמו קצות הגלים של הים האדום בשיאו של קיץ, כשהחום שורף בחוץ, שיש את התחושה הזו שהכל מתפשט מבפנים  כמהה לעוד. אתה לי כמו ים. אומרת ונאלמת.
0 תגובות
מכתבים
22/01/2018 17:07
דניאלה
אני כותב מכתבים. התחלתי ממכתבי אהבה. אני מבקש אותה פחות חמקמקה, יותר חמימה, פחות מחוקה. כותב ומוחק ומועך עוד דף שמוכתם בבלבול שלי עצמי. אני מסתובב בכעס סביב עצמי, שלא מסוגל לקבל החלטה של לומר לה "בואי!", מסתובב עד שאני קורס לתוך הזיכרון שגם זה כבר נאמר והיא נותרה בשלה, בוסר. אני סוקר את המופעים שלי בחיים, כשאני עומד מול כל אלו שחושבים עלי איזו מחשבה טובה או שתייים, על כל אלו שאני נותן להן מכל הטוב הזה שנקרא אני ומדמיין אותה מסתכלת עלי עם העיניים הגדולות שלה, קורנות מתוך כל היופי הזה שנקרא היא, אוהבת. עם הזמן גם המילים נגמרו לי בדמיונות ונשאר רק המבט. בתוך המחשבה הזאת אני אוהב אותה כל כך, אני אוהב אותה וכמעט ומצליח להרגיש אותה עלי, את קצוות הריח שלה כשהראש שלי חפון בתוך הצוואר שלה ונרגע. אני כותב לנורית מכתבי פרידה כי כשאני מולה היא יודעת מתי אני מזייף. אני אוהב את זה שהיא מכירה אותי ויודעת. מדמיין אותה בשקט הזה שלה, בקירבה מדודה, בשליטה. שיוחלפו כל השליטים! אני כותב לה שהבנתי שהיא ענייה. שעוני לא מוגדר בכמה יש לך אלא בכמה אתה חופשי לעשות. ואני תמיד חשבתי שאני עשיר כקורח, הכל מולי ומחכה לי. ושאי אפשר לחבר בין מעמדות, זה נוגד את החוקים הלא כתובים של העולם הזה. כי זה לא מספיק שאני מחכה לה בלילה, אם היא לא באה.  אני מציע במכתב שהיא תסע לכמה ימים, תבלה עם עצמה ומוחק. נגמרות לי המילים ושוב הגעגוע אליה עוטפת אותי, משתלט עלי. זה שליט אחד שאני לא באמת רוצה להחליף. אני מושיט ידיים קדימה והן קשורות קשרים אדוקים עם המציאות וכותב "בואי".  
0 תגובות
נו באמת
16/01/2018 20:54
דניאלה
אני מחכה לרגע הזה, שנורית מתרככת, כמו שיכורה מהרגע בו היא היא מוטלת בין הידיים שלי בין הרגלים שלה, הכל נינוח בינינו. היא ממלמלת משהו, תמיד אותו דבר אבל אחר. תמיד כמה טוב לה שאני בתוכה. כמה טוב לה שאהיה בתוכה תמיד. אני מקשיב ומביט ומעיד על עצמי שאני לא. לא טוב לי בתוכי והנה כבר בא הרגע הזה ואני לא יכול להחזיק אותה ומחיל עליה את טקס ההתנתקות שאפילו פוליטיקאים שמנים ממני עשו ביתר אלגנטיות. בזריזות אני שולף את השלוחות שלי החוצה ממנה וחותך את החלל עם הגב לקיר המקושט תזכורות, שוטף מעליי את רגעי החיבור, לוקח ת'זמן, שתסתדר זאתי, גם אותי אף אחד לא מנקה מהדביקות. אני מכווץ עצמי חזרה למציאות, מתכונן לחזור לחלל המשותף לרגעים והיא כבר איננה. 

----------

נורית סופרת מאה ימים של דחייה. היא דוחה את הקץ, ודחיינות היא שמה השני. נורית מרגישה דחויה או נדחית, לעיתים לא כל כך ברור לה ההבדל בין השניים. לפעמים היא אומרת מתוך שינה 'אתה דוחה אותי' ואני נשאר ער כל הלילה לחשוב אם כשאתקרב אליה אענה בסירוב. לפעמים אני מהמר שכן וניגש מלטף מטפס מתרגש מנשק מלקק נועץ. 
אני רוצה לפרק לה ת'צורה וכשהיא מתמסרת אני שיכור, אני שיכור! היא באה מעלי, אלי, ואני נצרב בתוכה לרגעים שוכח היכן אני נגמר והיא מתחילה. העור הזה, השזוף, עיטורים עיטורים, אני שוקע בו, מותך על פניו ונטמע.
0 תגובות
אחו
14/01/2018 21:57
דניאלה
או את, חשבתי שהלכת. אני מסנן בין שיניי המלאות רוק סמיך של בוקר, ברגע קטן שבו כתפיה חומקות מאחורי וילון האמבט, אני חוזר א ל שדות שפיותי ונזכר שהחיים הם לא התקופה הכי נוראה שהיתה לי. הו את, הדואליות הבלתי נסבלת של קיומי, אהובתי, חמדתי, יפתי, תמתי, את שלי ואני רק שלך.  אני מפשיט את הנפש שלי שכבה ועוד שכבה, מדליק את המצלמה, מכוון לעבר נורית שעוד מתקלחת ומתחיל לצלם את סצנת הפתיחה לפיצ'ר הבא  emotional porn addicts. זה שאת עירומה, לא אומר שרואים לך, אני קורא אחריה בעודה חומקת מבעד לדלת המקלחת. אנחנו משחקים במחבואים, היא מתחבאת מאחורי וילון, אני מסיט והיא כבר לא שם. במשך כל הבוקר השתעשענו עד שלבסוף צנחתי על הספה הנודפת מהריח שלה. לנורית יש סיוטים של לילה, לכן היא לא ישנה איתי המיטה. שלי באים ביום ומארחים לי חברה עד הלילה כשהיא שבה אלי רגע לפני שאני נרדם מדממת מעליי את יומה שלה, מבקשת מקלט בין עיי החורבות שלי, מלקטת שברירי רגעים שיש בי שקט. 
0 תגובות
Heart beat
27/12/2017 13:32
דניאלה

You know love, it breaks my heart, I'm watching you, growing into being this amazingly beautiful man, growing bigger a sadder, doing your best to make everyone happy around you... And you know, I wanna love you from tip to toe, but I have no idea about how the hell to do this, and i have no clue if you wish I would. See, I can lick you   all the way to the top, time after time, whispering into your ear "you are my favorite chocolate bar" and still not understand where you at when you're with me. So I flot. And as for my heart, im still missing a beat every time I see gray cars on the road. Sometimes it feels like they are crows watching me.


אני מסתובב עם הגב אליה, מסתכל על השדות שבקצה הרחוב עם הבתים הגדולים מדי ובא לי להיעלם.          בא לי להיעלם ואין לי מושג איך זה מרגיש שאוהבים אותי מכף רגל ועד ראש, ואני רוצה להיעלם כי אני מבין שהיא עוד כבולה בכבלי העבר ששנוא עליה כל כך  ושאין הבדל בין הכבלים שלי לשלה חוץ מזה שהיא, כבר לא עם ידיים אזוקות ואני... אני רוצה להיעלם כי כואב לי הזין רק מלחשוב עליה ממרחק ואיך, פאק באמת איך, איך הצלחתי להסתחרר לתוך כל השיט הזה שוב פעם ותחת כל ההתהדרות הזו בקור רוח וקירבה מדודה, אני ערום וקר לי. קר לי כל כך וככל שקר לי .יותר, אני מתחפר בתלוליות הצער שלי מקווה שאף אישה לא תחפש אותי שם

Jesus, how much longer you think this could go on?  sometimes I wish I would disappear. You are probably right in your silence. We have nothing to say to each other that we haven't said yet,  days go by and instead of laying  on the warm sand on the beach staring at the red sea, the atmosphere between us starts to feel more  like the sea of galilee, holly shit.  Being honest lovey, I do not know how to be close to you. As a matter of fact  I'm not sure I know how to be close to anyone… It feels like  the only time I feel connected to you connected to me is when we fuck. Cliche isn't it. I'm getting older and prettier, and still the only place i feel free is where there are no words coming out. All those stupid empty thing you said  to me when we made love.              -Fucking not loving-. God damn, I’m so goddamn lonely sometimes. I lay in bed, night after night, laying on my side, my back is burning, has its own expectation that you -or someone- will come and rap me all in clover. It burns like hell. At that moment, night after night, I remind myself that th....

אני קוטע אותה מיד, עם האינסטינקט החד של לא לתת לזה לצאת מהמסגרת של הקירבה המהונדסת הזו שאני טורח כל הזמן להיות בשליטה עליה -בטח שעכשיו כשאני יושב פה על הכסא אני יכול לראות את זה- ואומר

 This is how it is ,

 פעם עוד הייתי מוסיף לזה 'עכשיו' אבל עושה לי הרושם שההווה הזה לא הולך  להשתנות וכבר אין לי באמת דרייב לתחזק את הכמיהה שלה אלי ועוד דקה היא תמצא לה איזה מישהו אחר להתגלגל איתו ואני, אני.... אחרי שהיא תלך, תבוא אחרת , אולי פחדנית קצת פחות, אולי פצועה פחות, אולי יפה פחות, אולי עדינה יותר, אולי שותקת, אולי עצובה פחות, אולי אני אהיה קרן קצת פחות אינטסיבית של חשכה . 

0 תגובות
כבלים
13/01/2018 07:21
דניאלה
אני מעביר ערוצים בין אינטימיות לזרות, בין קירבה למרחק עד שעולה עשן מהממיר, כואבת לי האצבע ורגע לפני שאני נרדם היא מופיעה. 
רק הבוקר עמדתי בתור בבית הקפה ולידי נעמדה אחת שהציגה עצמה כנורית והירהרתי לי, אם תוכל היא להיות שלי, אבל היא, איך אומר, אור חיוור לאחר שקיעה. לא לא, לא כמו נוריתי שלי, נורית אדומה מסנוורת,  נורית הלב, נורית מוגנת, נורית אזהרה.
באישון לילה נורית  מבקשת ללמד אותי לקשור קשרים מהסוג שלא רוצים או שאולי אי אפשר להתיר.  אני סובב סביבה שלוש מאות שישים מעלות, מחכה לסימן לעגון והיא לוחשת לי 'כאב, הוא טוב רק באהבה', מכניסה אותי לתוכה, מחכה שאשפך  'עכשיו תרגיש את הקצוות שלך נצרבים ממגעם הקפוא של מנעולי שער השמיים שלי'. אני עוד בתוכה, הגב שלה בוער עלי ואני חורט על עורפה תעתיק של דגלי הבדידות המתנוססים בשעריי שלי. תגעי בי בכאב, בגחלים הלוהטות שבקירבי, בפרחי האביב הנרמסים תחת האבנים המתגלגלות במדרונותיי, בחולים הקשורים למיטה במחלקה הסגורה שלי.
נגמרות לי המילים.
ושוב בוקר.  אני לא מאמין ששוב התעוררתי. אני מנסה לחוש  את הקצוות שלי בוערים, אבל אי שם מעבר לרכסי מחשכיי, אין נפש חיה. אני צופה לעבר האופק של מחוזות חפצי, נראה בהיר והאויר צלול. נורית שוב איננה וסביבי שקט מטריד. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 21 22 הבא »