עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
The river side
07/12/2017 05:58
דניאלה
ילדות מתות בסתר
ונזרקות אל הנהר
עם אבן קשורה לרגל קטנה 
מצילה את קונטור הינקות.

מוקדם בבוקר
המים עומדים מלכת
רק אדוות הרך מבקשת
לחזור אל הגדה.


0 תגובות
התקף (קטעים מתוך)
03/12/2017 19:47
דניאלה
No no, you got it all wrong, you do not think. You do, not think.
אבל אני, משלמים לי בשביל לחשוב, איך הוא עדיין לא הבין את זה? סופר לאט מאחת ועד כמה את עצובה כרגע, ולא נראה שזה הולך להיגמר מתישהו בקרוב. אני מדברת אליך בראש, כי לך כבר אין לי מה ואיך ומתי לומר, והלב שלי דועך כל התקף מחדש. 
אתה מבין, אני מתחילה, רוצה קרוב ומתרחק, רוצה שיתוף ושותק, רוצה אותי ונמנע. זה מרגיש יותר כמו התקף אפילפטי מאשר כל דבר אחר.
ונשים, נשים נחנקות לבד במיטתן בשיאו של התקף, פרכוסים עקביים מתונים יותר או פחות, קצב הלב מתגבר והולך ומאט וחוזר. ומה נותר בסוף מהעור החלק הזה שנראה בעיניים שלי כולו עיטורים עיטורים, מהחזה השופע עם הפטמות המזדקרות למראה ה-candy tar מגיח מעליו...? באמת עוד לא הבנת?!? אני עונה בשמך, הרי זה עניין כמעט דתי, ההשחתה של הנפש
0 תגובות
אסי גאת
03/12/2017 16:08
דניאלה
על המדרגות, כבר חושך, בצד הפונה לעבר הזריחה, הכל כבר שקט ונינוח, מתיישבת בין איש לאישה, כוס תה מתוק מתוק, חם, מחמם את נטיפי הקרח הנתלים בתוכי, נמסים בקושי, תה סוכר פלפל שחור וג'ינג'ר, הרבה הרבה ג'ינג'ר ומים טבעיים וחלב. חלב אמיתי, לא אבקה. ועיניים, העיניים טובות, כן העיניים, זה מה שמחמם באמת את הקצוות הקפואים, החיים כקלישאה בתוך ראשי. הו! אילו היית פה, היינו טובלים במי הנהר הארורים, -עוד שבוע וכבר הייתי נכנסת, בחיי- ועל הבעת הגועל על פניך, הייתי מתנערת, מנערת מעליי טיפות גדולות של מים קדושים יותר או פחות, אני מסתכלת עליהן, נוחתות על פניך, ורגע לפני שמפלס ההיסטריה שלך עולה , ותיכף כל העיר תוצף בזעם -אני יכולה רק לתאר- אקח מטלית רטובה ואנגב אותך, כמו שראיתי שהנשים עושות לבעליהן ברחוב, ביום ראשון בבוקר. במשך שעה ארוכה, כד מים ומטלית, יד מעוטרת בחינה וזהב, מנגבת כל פיסה במסירות  א י ן  ק ץ. כל זה שבריר של רגע, שאולי חלף בבוקר, אבל עכשיו ערב ואני פה עם עצמי, וחושך והזריחה רחוקה. מימין גבר, משמאל אישה, באמצע התה ואני, ואני והתה והעיניים הטובות היו בבוקר, עכשיו חושך ואולי לא כזה חם לי מבפנים, ואולי כן ואולי אלה עיניים אחרות שמגיעות אלי ממרחק, לשבריר של רגע, כאן על המדרגות באסי גאת, מחממות אותי מבפנים... אולי נדמה לי. הכל כל כך מהר, עיניים טובות ולשון מתגלגלת, והיד שלי מבקשת להינתן לזו שלידי ואין לי אומץ. הכל חם לי מבפנים, אני כמעט ועולה על גדותיי, נזכרת, איך אז, בלי לחשוב, ביום שנפגשנו, נתתי לך יד בפשטות, כמו שהגברים כאן בגאתות הולכים יד ביד, סתם כי זה נעים. בא לי שיהיה לי נעים ככה. אין לי אומץ. אחר מדבר אלי ומסביר לי על תפילה. אין לי שום תפילה בלב, והיד שלי בוערת. כל הצד שלי בוער, שתיגמר כבר תפילת השמש הזאת שמסופרת לי, שאוכל לנצל את שברי הרגע הבודדים, לטבוע בעיניים הטובות האלה שחיממו לי ת'בפנים. הולכים. יש רכבת ואז טיסה, לצד השני של העולם. הולכים והיד שלי בוערת, אני מאלפת אותה לתוך הכיס בשלשלאות של שליטה עצמית, בכבלי הריסון, באזיקי דחיית הסיפוקים. -הו! שחררוני לאלתר, אלוהי המאבק בין קירבה למרחק...- עוד שלום אחד ומחכים. הרחוב הומה, עומדים קרובים, יד על כתף על יד על מותן ומתחברים. אף אל אף, מצח אל מצח, ונשימה. בלי מילים. הרחוב הומה, אין ספור צפירות, ונשימה. אחת. שפתיים נצמדות, קרוב קרוב, בוערות אחת לשנייה, עליונה לתחתונה לעליונה לתחתונה.-שלא ייגמר לעולם- צפירות, המיית מנועים, קרקוש פחיות, ספירה לאחור, ניתקים. ושוב שפתיים נצמדות, תחתונה מבקשת עליונה מבקשת תחתונה מבקשת עליונה. מתיקות אין קץ, נפרדת מעליי, לשון מתגלגלת לצד השני של העולם, אולי היתה הבטחה. אצלי הכל בסדר, עאלק בסדר, לופ של התחלות וסופים, בלי אמצע. מתפוצץ לי כבר הלב מכל זה. אז אני הולכת, לכיוון הנהר, בין מר למתוק, ובתוך הראש שלי מיק מתחיל לזמזם  
שוב אני בעיר זרה, אני זרה לעצמי והנהר קורא לי להיכנס לתוכו, עטופה פרחים, רפסודה מבמבוק, ותימרות עשן. מי זאת עולה מן המדבר, מקושטת מור ולבונה, מפודרת אבק נוכל, הגנב בעל אינספור הפנים, חמק דרך סדקים ובתוכי מלחמה. הו! אילו רק יכולתי לטבוע לתוך מיטת מלכים, מיתת מלאכים, מיתטי,תימטי, טיתמי, תטעמי כבר מפרי עץ הדעת אולי חלק מהמחשבות האלה יישפכו יחד איתו ביציאה של הבוקר אחרי הפניר באיייוואתי לתוך הנהר.
0 תגובות
צדדים
25/11/2017 13:44
דניאלה
אני מהצד של אלה שאת קוראת להם הקשוחים באמת
מהצד של לאה, יונה ויהודה וגם מהצד של ג'ורג'.
מסתכל מהצד ומבין שאין סבל בעולם אלא בשבילי
שאוכל בעצמי להרגיש קצת פחות רע עם שלי.
זה עניין דתי, את מבינה?, ההשחתה של נפש.
מתקרב לאש ונכווה, וחוזר ונכווה וחוזר ונכווה.

0 תגובות
בעומדי כאן
23/11/2017 19:23
דניאלה
אם כבר אלה חיים בחיכוך גבוה,
אני מעדיפה להיות איזה ג'אבל בעומקו של המדבר.
כזה שחולמים עליו וכמהים,
שהרוח לוקחת בליטוף גרגרי אבק והשיטפונות מקררים את מרגלותיו. 
ובחצי הגובה -מי זה- שומר
שאף אחד לא ייפגע 
מהסלעים שאני משילה מעליי 
שלא ייסחפו בזרמים 
כל הרכסים סביבי.


0 תגובות
אחרית דבר
20/10/2017 19:32
דניאלה
בכל בוקר, לאחר שסיימה לעטוף כריכים בנייר פרגמנט, להרתיח קפה ולטאטא את מדרגות הכניסה, היתה כובסת אמה את כל אחת מעשרת שמלות הערב שלה בדמעותיה. מייבבת, סוחטת, תולה. אחר כך  היתה עומדת להכין את ארוחת הצהרים. סטייק ואורז. קבוע. בשעה אחת עשרה וארבע דקות בדיוק, היתה פותחת את הדלת לשכנה מלמטה ובמשך שלוש שעות שלמות, עד שחזרה נורית מביה"ס היתה מחסלת קופסא וחצי של סיגריות פרלמנט ארוך, אחרי שווידאה בקפדנות כי לא נותר פירור טבקו ולו הקטנטן ביותר בקצה הפילטר החלול. אמה ישבה והתבוננה בה אוכלת, עד הגרגר האחרון, עד שבצלחת נותרה רק שלולית צהבהבה-ורדרדה-אפרפרה-עכורה. בשעה שלוש ורבע  היתה נפרדת לשלום מנורית, ומזכירה לה "אישה שאין לה מי שיחמם אותה בלילה, לא נכנסת לים". נורית תולה בה מבט עם עיניה הגדולות שהן אוקיינוס  ומחכה שתיבלע לתוך חדר העבודה בקצה הבית. זוגות, זוגות, בודדים, בודדות, היו מגיעים לפתחה לשמוע את מה שלא ידעה לומר לעצמה. נורית פתחה להם את הדלת. קפה חזק, 2 סוכר, תה בלי להשאיר ת'תיון, כוס מים, נייר טואלט בשירותים, שיעורים, ארוחת ערב. בשעה עשר יצאה מהחדר, נורית כבר היתה בחדרה שבקצה המדרגות המתעגלות. גם בערב הזה, כבכל ערב, דבר ראשון בדקה את המשיבון, בתקווה לשמוע "אם תקבלי אותי, אגיע לקראת אחת עשרה". אין הודעות. בסערה היא נכנסה למטבח מחפשת את החמגשית עם השרימפסים ברוטב חמאה ושום ובטח גם קצת יין שנורית נסעה להביא לה, כבכל ערב, מהמסעדה בתחנת הדלק שבעיר הסמוכה, חטפה את חפיסת הפרלמנט ארוך ומצית ונכנסה למיטה. ביד אחת סיגריה, ביד השנייה אצבעות שמנוניות. טעם מר תסס בה, ולולא עברו כבר שלושה ימים, ומחר כבר סוף השבוע, בטח לא היתה מתבוססת בעלבונה ככה. משנגמרה משימת חיסול החפיסה ושאיבת החמגשית ניסתה להתנחם באלו הבאים לפתחה לבקש אותה קרובה, הכנר, הגנן, המעצב, השף, הזבן ה... ללא הועיל. כמעט בבהלה קמה מהמיטה, נזכרת לפתע במפגשי היום, עלתה לעליית הגג, נורית כמעט נרדמה. "המטופלת של שעה ארבע אמרה למה לא הגיעה?" כן, לחשה נורית שהתכוננה לדבר מעט ולאט שכן למדה שככה צפויה להימלט מהאש, היא אמרה. היא לא מוכנה להגיע אם לא יהיה מה לעשן. היא מתכוונת לג'וינט. "בואי למטבח". נורית ירדה אחרי אמה בשקט, מבינה שמשהו משתבש לה מול הפרצוף ואין לה איך לעצור את זה. "את יכולה להביא?" אמרה מיד כשהתיישבה. עכשיו? "כן". כהלומת קרב יצאה. בשעה עשר ארבעים ושבע, נורית מתרגלת בדרכה לעיר הסמוכה. תיבות הדואר שצמודות למכולת בשכונה י"א, לעצור, לפתוח חלון, חמישים שקל, קופסת גפרורים, לסגור חלון, לסוע. משנסעה לאורך הים נרגעה ונזכרה ביום ההוא, שסוף סוף יצאו נורית ואמה לעיר לבקר את הסבא החורג שלה, שמילא את הקערה תמיד רק עד החצי ושם חמש, ואם היה במצב רוח מיוחד אולי אפילו שבע איטריות ביצים צהבהבות ודקות שצפו להן נינוחות בנוזל עכור, איך בדרך חזרה, עצרו בחניון בצבעי אפור פתוח, סמוך לכמה חנויות רחוב צדדיות. הכל קרה מהר, אמה אמרה "תחכי לי כאן" ונורית חיכתה וחיכתה והכל קרה לאט לאט לאט עד שחזרה אמה וטרקה את הדלת פלטה אנחה ואמרה " אל תדברי". תיבות הדואר שצמודות למכולת בשכונה י"א, לעצור, לפתוח חלון, חמישים שקל, קופסת גפרורים, לסגור חלון, לסוע. נורית נסעה בדרך הים המובילה אל הנמל בתקווה שמראות המכולות הצבעוניות ישכיחו ממנה את תעוקת המסע הלילי ההזוי שנקלעה אליו ואת תחושת האי שקט שהחלה מכרסמת בה. המולת הגלים, היטיבה עימה כתמיד, השקיטה את הרעש שבתוכה וכשחצתה את הגשר העובר מעל הנהר הסמוך לנמל כבר כמעט ונשתכחה ממנה ופינתה מקומה לתחושה מרנינה שהיא, היא היא נורית אוהבת לשחות בים ובמיוחד בחורף, ובמיוחד בשעת השקיעות המטריפות מעוטרות כתמי עננים, תחושת קצוותיה הקפואים מעוררים אותה. וגם לישון היא אוהבת. ולאכול, בלבד שזה לא יהיה סטייק ואורז. ולהזדיין ולאהוב להזדיין ולאהוב. ולעבוד. בלבד שזה לא יהיה  לפתוח את הדלת. קפה חזק, 2 סוכר, תה בלי להשאיר ת'תיון, כוס מים, נייר טואלט בשירותים ולקרוס. מכונית המרצדס השחורה, חסרת הרחמים, טיפסה במעלה חניית הבית, דלת קידמית נעולה, דלת צדדית פתוחה, נחירות רמות מהחדר בקצה הבית, מדרגות מתעגלות, תיק מתמלא. נורית יצאה לתשליך. 
0 תגובות
מוקדמות
18/10/2017 07:50
דניאלה
לא יכולתי לנחש, שאחרי הלילה ההוא שישבנו בוהים בים של תכלת בחשכה, במשמרת המחאה  על מה שיכולנו להיות, תחליט נורית שהיא רוצה שאוהב אותה כמו שאהבו את אמה, מנות קצובות, מדודות, שקולות, לפי העין. 
אני רוצה להסתכל לזה עמוק בעיניים, בלי פחד, בלי להשפיל מבט בכל פעם שהאוורסיות שלי מהחיים ביחד ולחוד צפות על פני נהר הגאנגס שזורם במחוזותינו. "זה נשמע קצת דתי" סיננתי.  ההיפך, היא אומרת בלי נשימה, זה עניין של רצון חופשי, שיהיה לי את החופש לפעול כשאני מגיעה למחשכיי. אם אצליח שלא להתפתות להיקשר בה חשבתי, כבר אוכל לעבור את כולן, לב חופשי מכבלי הנכון והאפשר. בלילות, נורית היתה לוחשת לי ספרות פורטוגלית מיוסרת ומתמסרת, מתמוגגת. ובי, כל יום קצת יותר, החלה מחלחלת זרות. רוחק נפשי שבתחילה נעם לי, ציחק ושיחק לי בין השורות, מתעתע, מחפש את הדקויות. כל יום קצת יותר, הלך וגדל המרחב שבינינו. כמו על ספינה בלב הימים, שטתי הלוך ושוב לאורך הקשר בין האמת לבין חרדה מפני קטסטרופה אשר הריחה באפי כמו ריחה של רשת הברזל המקובעת מעל הגחלים ברחובות הצדדיים של בנגקוק, מבקשת לשחרר לאוויר את שיירי הבשר הנחרך עליה, נדבק, נצרב, נשרף, כמו מי המסרב להיפרד ממולדתו הבוערת. הזמן כמו קופא מלכת כשנורית ואני שלובים. אני מגלה ארצות, ספינתי שטה הלוך ושוב, צופה על אי שקט ועוד אי של שקט ועוד אי שקט, וכל אופק מתבהר יוצר נפרדות. 
 
0 תגובות
תום
17/10/2017 09:08
דניאלה
מתפתלת, מתכווצת, מתיקה עצמה מעליי. 

כואב לי הגוף, כל הצמתים שלי בוערים לנוכח ההרגשה שנגעת בקרקעית שלי.
ואני יודעת שאיך שאצא ממך, אשאר עם התחושה שלך עלי, מרקידה לי את התחתונים וכל היום יפלטו ממני אנחות קטנות עטופות מלמולי holly fuck  מבין שפתיים נרפות ונשימה קצובה. יומיים אני אסתובב לי לובשת אותך, עם התחושה שלך בתוכי, זורמת לי בערוצים. ואחרי יומיים קצת תשכך האש, תיוותר בי גחלת מאדימה עם זריחת השמש, ובהמשכו של יום, תצרוב את הקצוות שלי מבחוץ פנימה, ואני אקפץ כמו עז נלעגת מחפשת הסחות להסחות. וכך, אסתובב לי מחצית יום נוספת תלויה על גשר חבלים צר מעל לתהום שנפערת בין מה שקורה לי בתוך הראש, לבין המתרחש סביבי.

לא שמתי לב שהיא כבר התלבשה. אני הולכת. "כרצונך".

השארתי לך כסף על השידה.
0 תגובות
הלאה
16/10/2017 09:19
דניאלה
זה בכלל לא עניין שביני לבינך, זה רק במקרה שנפגשנו, הסחת דעת.
"את יודעת, אמרתי בהתרסה, לא ביקשתי ממך חתונה, ככה שלא ברור לי למה את מזדיינת איתי כאילו אנחנו זוג נשוי." גומרת, הולכת, שוכחת, פותחת, סוגרת, נפתחת, נטרקת על ספה בחלל הסמוך. יש גבול כמה עצובה אישה אחת יכולה להיות, אז הסחת דעת או לא...  היא מתפתלת לכיווני, עיטורי עורה החלק מהפנטים אותי אליה, מושכת אותי מעליה. נראה לי שאין מספיק צמחים בעולם כדי להפיל את הביצורים שבנתה, ולא הסטינג ולא הטיימינג ישנו את המקצב של הריקוד משחית הנפשות הזה שהיא רוקדת על עמוד השדרה שלי. 
"קחי אותי לשם" והיא מתפשטת בתוכי כמו ארס, כמו נוזל חם, מבעיר, ששורף אותי עד הקצוות, מגרד את תחתית תהומות התשוקה שלי, להתמסר, להתמסטל, להתפכח, להתראות נעורים, שלום אהבה.  
תיכף אמשיך הלאה.
0 תגובות
גלים
15/10/2017 13:48
דניאלה
היא מגלגלת עצמה אלי. עלי.  הגוף שלי נוקשה מכף רגל עד ראש, המחשבות שלי חותכות אותי מבפנים, כאילו מבקשות להתיק את כולי מהזרות הזו. הקירבה אליה, (אוף כמה זה טוב כשהיא קרובה... וכשזה שזה טוב, זה ה כ י טוב שיש)  גורמת למולקולות שאני לשנות את הפרישּה שלהם במרחב ולנוח. שוב אני במצב צבירה נוזלי. נורית מחלחלת לתוך הסדק הפואטי שתמיד נפער בתוכי כשאני לצידה.  
עוד לא הגיע זמנך להיכנע ולהתמסר לתנועת הצונאמי שגואה סביבך? גל ריח של בצק הופך ללחם על אש מדורה מגיע אלי. ממסטל, מגרה, מרגיע אותי לשניה, וגם הוא (!) אפילו הוא לא מצליח להסיח את דעתי מהמחשבה שאילו רק היא היתה מרגישה 
נאהבת פעם אחת בלי להרגיש אשמה כל כך,
לא היתי כולי פחד עכשיו.
 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 20 21 הבא »