אבל אני, משלמים לי בשביל לחשוב, איך הוא עדיין לא הבין את זה? סופר לאט מאחת ועד כמה את עצובה כרגע, ולא נראה שזה הולך להיגמר מתישהו בקרוב. אני מדברת אליך בראש, כי לך כבר אין לי מה ואיך ומתי לומר, והלב שלי דועך כל התקף מחדש.
אתה מבין, אני מתחילה, רוצה קרוב ומתרחק, רוצה שיתוף ושותק, רוצה אותי ונמנע. זה מרגיש יותר כמו התקף אפילפטי מאשר כל דבר אחר.
ונשים, נשים נחנקות לבד במיטתן בשיאו של התקף, פרכוסים עקביים מתונים יותר או פחות, קצב הלב מתגבר והולך ומאט וחוזר. ומה נותר בסוף מהעור החלק הזה שנראה בעיניים שלי כולו עיטורים עיטורים, מהחזה השופע עם הפטמות המזדקרות למראה ה-candy tar מגיח מעליו...? באמת עוד לא הבנת?!? אני עונה בשמך, הרי זה עניין כמעט דתי, ההשחתה של הנפש
');){kind=link}