דימיונות |
|
נורית אומרת בשקט שהיא לא יודעת אם זה באמת. היא לא מצליחה להבדיל בין מה שיש לה בתוך הראש ומה שבלב ומה זה בכלל טקס ההבדלה הזה שהיא מבקשת לעשות אחת לשבוע. עם עיניים נוצצות היא אומרת כמה היתה רוצה שמשהו כבר יתממש בחיים האלה, שתוכל להגיד לעצמה שהיא בור מים מתמלא וזה לא עוד סיבוב שבו הכל נוזל לה בין האצבעות. היא מספרת ואני מקשיב קשב רב, על מה שקורה לה בתוך המחשבות וזורם לה כל הדרך עד לקצוות, בערוצי נהרות התשוקה שלה אלי. נורית מספרת שדווקא בימים שאין לה כוח והיא מוותרת לעצמה -או על עצמה- ונשכבת על ספה בהירה באמצע היום, מנסה להירדם ולהשכיח את חוסר החשק לעשות, דווקא אז מתעוררים כל החשקים שלה אלי. היא מתארת באוזניי את כל הגוונים שמלווים אותה בדימיון. אני קשוב, מנסה לרשום בראשי את כל הפרטים, כל מה שהיא חושקת חולמת אוהבת מפנטזת, בתקווה שיגיע הרגע ואדע להיות כמו שהיא חולמת אותי. נורית חולמת אותי מתמסר, מרוצה, מתענג. מפנטזת אותי נינוח ועדין וקשוח וחזק ומלא בתוכה. על ספה בהירה היא מושיבה אותי כמו ראיס, כמו סולטן, מקלפת מעליי קליפות של כל מה שלא רלוונטי לכרגע, מטיילת לאורכי במגע כמעט מתנצל על כמה שנעים לי מה שהיא עושה לי עכשיו. היא נוגעת בי, כמו קצות הגלים של הים האדום בשיאו של קיץ, כשהחום שורף בחוץ, שיש את התחושה הזו שהכל מתפשט מבפנים, כמהה לעוד. אתה לי כמו ים. אומרת ונאלמת.
|
|
|
|
|
;){kind=link}