It's not like im an addict but, you know, sometime you just need something to ease your pain. And you my dear, you are my favorite pill
היא בוהה בי עם העיניים המוריקות האלה שלה, ואני מנגב את החרמנות הנוטפת ממנה שלא יישאר שום רמז שיסגיר את השעות הגנובות של הלילה. בחיי שהיא מבוזבזת, בטח אמרו לה את זה כל החיים, אבל הזמן עובר ואפילו שעל שנינו לא כל כך רואים, השנים חולפות ועוד רגע נרים ת'ראש ומעיינות הישועה האלה של אינטימיות מרתקת אולי יתייבשו. אייי המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת קור. אם זה ילך, מה יישאר?
אילו רק החיים עכשיו, היו כמו הזיונים שלנו
או אז, היתה נירוונה.
היה זה רנסאנס לעת זיקנה לגחמות הנפש שלי.
I wish you could be my blue pill though
היא קוטעת לי את חוט המחשבה, הכל שביר אצלי מבפנים אין לי עור של פיל והניסיונות לפתח כזה עושים אותי חולה. וכל האמירות האלה שלה על מה היה יכול להיות פוצעות אותי, מסמנות לי את חומות הקירבה, אמירות חסרות שחר, מכווצות לי את הזין שמתכנס לו לתוך מחשכיי.
בוער לי הדם מהמחשבה שהיא יכולה בלעדיי, שאני לא כלום מלבד סדין חשמלי שנדלק לרגעים מוודא שלא ייקפא לה התחת בשעות הקטנות של הלילה.
You aint seen nothing yet אני מסנן בקול נמוך קצת יותר עבה מהזין שלי וממלמל לעצמי בשפת אימי שאני לא מזיין אותה מספיק, ושככה לא בונים חומה או אולי בעצם כן ומה לעזעזאל אני צריך לעשות כדי שאני אהיה האיש שהיא אוהבת או לפחות מי שהיא צדה ומבשלת בתוך המרק הרוסי שהיא שותה ממנו בתאווה ותוך רגע השפתיים שלה מכחילות.
הזיקנה מזנקת עלי מהמושב האחורי, איזה שיעמום בחיי, מתי הפכתי להיות קלישאה כזו, ערב ערב ישוב מול מסך, מנסה לגלגל את המילים ממני החוצה.
למי בכלל אכפת שעדיין היד קלה על המקלדת?
It's not like im an addict but, you know, sometime you just need something to ease your pain. And you my dear, you are my favorite pill
היא בוהה בי עם העיניים המוריקות האלה שלה, ואני מנגב את החרמנות הנוטפת ממנה שלא יישאר שום רמז שיסגיר את השעות הגנובות של הלילה. בחיי שהיא מבוזבזת, בטח אמרו לה את זה כל החיים, אבל הזמן עובר ואפילו שעל שנינו לא כל כך רואים, השנים חולפות ועוד רגע נרים ת'ראש ומעיינות הישועה האלה של אינטימיות מרתקת אולי יתייבשו. אייי המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת קור. אם זה ילך, מה יישאר?
אילו רק החיים עכשיו, היו כמו הזיונים שלנו
או אז, היתה נירוונה.
היה זה רנסאנס לעת זיקנה לגחמות הנפש שלי.
I wish you could be my blue pill though
היא קוטעת לי את חוט המחשבה, הכל שביר אצלי מבפנים אין לי עור של פיל והניסיונות לפתח כזה עושים אותי חולה. וכל האמירות האלה שלה על מה היה יכול להיות פוצעות אותי, מסמנות לי את חומות הקירבה, אמירות חסרות שחר, מכווצות לי את הזין שמתכנס לו לתוך מחשכיי.
בוער לי הדם מהמחשבה שהיא יכולה בלעדיי, שאני לא כלום מלבד סדין חשמלי שנדלק לרגעים מוודא שלא ייקפא לה התחת בשעות הקטנות של הלילה.
You aint seen nothing yet אני מסנן בקול נמוך קצת יותר עבה מהזין שלי וממלמל לעצמי בשפת אימי שאני לא מזיין אותה מספיק, ושככה לא בונים חומה או אולי בעצם כן ומה לעזעזאל אני צריך לעשות כדי שאני אהיה האיש שהיא אוהבת או לפחות מי שהיא צדה ומבשלת בתוך המרק הרוסי שהיא שותה ממנו בתאווה ותוך רגע השפתיים שלה מכחילות.
הזיקנה מזנקת עלי מהמושב האחורי, איזה שיעמום בחיי, מתי הפכתי להיות קלישאה כזו, ערב ערב ישוב מול מסך, מנסה לגלגל את המילים ממני החוצה.
למי בכלל אכפת שעדיין היד קלה על המקלדת?