----------
נורית סופרת מאה ימים של דחייה. היא דוחה את הקץ, ודחיינות היא שמה השני. נורית מרגישה דחויה או נדחית, לעיתים לא כל כך ברור לה ההבדל בין השניים. לפעמים היא אומרת מתוך שינה 'אתה דוחה אותי' ואני נשאר ער כל הלילה לחשוב אם כשאתקרב אליה אענה בסירוב. לפעמים אני מהמר שכן וניגש מלטף מטפס מתרגש מנשק מלקק נועץ.
אני רוצה לפרק לה ת'צורה וכשהיא מתמסרת אני שיכור, אני שיכור! היא באה מעלי, אלי, ואני נצרב בתוכה לרגעים שוכח היכן אני נגמר והיא מתחילה. העור הזה, השזוף, עיטורים עיטורים, אני שוקע בו, מותך על פניו ונטמע.
אני מחכה לרגע הזה, שנורית מתרככת, כמו שיכורה מהרגע בו היא היא מוטלת בין הידיים שלי בין הרגלים שלה, הכל נינוח בינינו. היא ממלמלת משהו, תמיד אותו דבר אבל אחר. תמיד כמה טוב לה שאני בתוכה. כמה טוב לה שאהיה בתוכה תמיד. אני מקשיב ומביט ומעיד על עצמי שאני לא. לא טוב לי בתוכי והנה כבר בא הרגע הזה ואני לא יכול להחזיק אותה ומחיל עליה את טקס ההתנתקות שאפילו פוליטיקאים שמנים ממני עשו ביתר אלגנטיות. בזריזות אני שולף את השלוחות שלי החוצה ממנה וחותך את החלל עם הגב לקיר המקושט תזכורות, שוטף מעליי את רגעי החיבור, לוקח ת'זמן, שתסתדר זאתי, גם אותי אף אחד לא מנקה מהדביקות. אני מכווץ עצמי חזרה למציאות, מתכונן לחזור לחלל המשותף לרגעים והיא כבר איננה.
----------
נורית סופרת מאה ימים של דחייה. היא דוחה את הקץ, ודחיינות היא שמה השני. נורית מרגישה דחויה או נדחית, לעיתים לא כל כך ברור לה ההבדל בין השניים. לפעמים היא אומרת מתוך שינה 'אתה דוחה אותי' ואני נשאר ער כל הלילה לחשוב אם כשאתקרב אליה אענה בסירוב. לפעמים אני מהמר שכן וניגש מלטף מטפס מתרגש מנשק מלקק נועץ.
אני רוצה לפרק לה ת'צורה וכשהיא מתמסרת אני שיכור, אני שיכור! היא באה מעלי, אלי, ואני נצרב בתוכה לרגעים שוכח היכן אני נגמר והיא מתחילה. העור הזה, השזוף, עיטורים עיטורים, אני שוקע בו, מותך על פניו ונטמע.